החלטה בתיק רע"א 8803/03

1.        המבקש, שדה משה-מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ הוא אגודה שיתופית חקלאית (להלן-"האגודה"). המשיבים הם חברים באגודה. ביום 13.2.84 הורה רשם האגודות השיתופיות על פירוק האגודה ומינה מפרק לאגודה (להלן-"המפרק"). ביום 7.1.85 נתן המפרק צווי תשלום בהתאם לסעיף 48(3)(ב) לפקודת האגודות השיתופיות ותקנה 13(א) לתקנות האגודות השיתופיות (פירוק), התשמ"ד-1984 (להלן- "צווי התשלום"). צווי התשלום אושרו על ידי רשם האגודות השיתופיות. המשיבים וחברים נוספים באגודה עתרו לבית משפט זה לביטול צווי התשלום. עיקריה של העתירה נסובה סביב עניין חוקיותם של צווי התשלום ובפרט חוקיות ייחוסם של חובות והוצאות שונים של האגודה לחברי המושב באופן אישי. בפסק דינו מיום 15.8.91, נעתר בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, לעתירה והורה למפרק להוציא צווי תשלום חדשים אשר יתבססו על העקרונות הנורמטיביים עליהם עמד בית המשפט בפסק דינו (ר': בג"ץ 333/85 אביאל ואח' נ' שר העבודה והרווחה ואח', פ"ד מ"ה(4) 581) (להלן-"בג"ץ אביאל"). ביום 6.4.92 שלח המפרק מכתב למשיבים בו קבע כי אחרי שהפחית חיובים שונים כמתחייב מפסק הדין ב"בג"צ אביאל", מצא שעומדת לזכותם של המשיבים יתרת זכות של 14,429.68 ש"ח נכון ליום 30.9.91. ההליכים התמשכו ולאגודה מונה משקם מכוח חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1992(להלן-"חוק ההסדרים") ובעלי הדין הגישו לו תביעות חוב הדדיות. כמו כן הגישו בעלי הדין חוות דעת וסיכומים מטעמם. בהחלטתו מיום 29.7.02, דחה המשקם את טענותיהם של המשיבים וקבע כי המשיבים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם להוכחת טענותיהם (להלן-"החלטת המשקם הראשונה"). המשקם ביסס את החלטתו על קביעתו של המפרק במכתבו מיום 6.4.02 לפיה האגודה נותרה חייבת למשיבים את הסכום של 14,429.68 ש"ח; ומשלא ערערו המשיבים על קביעה זאת הפכה קביעתו לחלוטה.

            המשיבים הגישו בקשה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע לבטל את החלטת המשקם. את בקשתם סמכו המשיבים על הטענה כי דין החלטת המשקם להתבטל בשל "טעויות הגלויות על פני הפסק" (עילת הביטול הקבועה בסעיף 28(א)(3) לחוק ההסדרים) שאותן מנו בבקשתם. בית המשפט המחוזי (כבוד סגנית הנשיא השופטת ר' אבידע), בפסק דינו מיום 19.8.03, נעתר לבקשה והורה להחזיר למשקם את הדיון כדי שישוב ויפסוק בתביעות החוב ההדדיות של בעלי הדין. בית המשפט המחוזי נימק את החלטתו בכך כי "משהיו בפני המשקם תביעות חוב הדדיות, הרי שכל אחד מהצדדים היה בבחינת 'המוציא מחברו'". בית המשפט הוסיף כי "הכרעת המשקם בהסתמך על נטלי ההוכחה שהטיל על המבקשים (המשיבים), וקבלתו את האמור במכתב המפרק מיום 6.4.92 כמוכח ללא נימוק - הינם טעויות גלויות על פני הפסק". בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הגישו המשיבים ביום 9.9.03 בקשה למשקם "למתן פסק דין". ביום 23.9.03 נתן המשקם החלטה נוספת (להלן- "ההחלטת המשקם השניה")שבה השאיר את התוצאה שנקבעה בהחלטתו הראשונה על כנה, למעט ענין אחד הקשור בתביעת החוב של האגודה נגד המשיבים.

           אחרי שניתנה ההחלטה השניה, ביום 30.9.03, ביקשה האגודה להרשות לה לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שניתן כאמור לגבי החלטת המשקם הראשונה.

2.        דין הבקשה להידחות.

           משהוחזר הדיון למשקם לפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי והמשקם נתן את החלטתו השנייה אין מקום לדון עוד בבקשה להרשות ערעור על החלטת המשקם הראשונה, שהוגשה,  כאמור,  שבוע ימים אחרי שניתנה החלטתו השנייה של המשקם. מעבר לנדרש אוסיף כי, משהותיר המשקם בהחלטתו השניה את תוצאת החלטתו הראשונה על כנה, כאמור לעיל, הרי שלא השתנה מצב האגודה לרעה. אין, אפוא, טעם מעשי בדיון נוסף בענין.

3.        הבקשה להרשות ערעור נדחית.

           ניתנה היום, י"ד באלול תשס"ד (31.8.04).

                                                                                      ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: